שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ,
בָּהּ רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,
לֶהָבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,
עִקְבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,
הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.

בכל שנה אנו מתמודדים עם האתגר של המקום בו הספורט פוגש את יום הזיכרון לשואה והגבורה. השנה אין לנו את האתגר, היות ואין ממש ספורט בימים מוזרים אלו בהם אנו חיים. לטעמי, העובדה שאין ספורט, ששיגרת החיים התפוגגה לה, דווקא מתכתבת היטב עם יום הזיכרון לשואה והגבורה בכלל, ולשירו האלמותי של מרדכי גבירטיג בפרט. אני מנחש שאם אערוך סקר, מרבית המשיבים ישיבו שהשיר נכתב על השואה. אבל זה לא המצב. השיר נכתב בשנת 1938, בעקבות האנטישמיות בפולין, כאשר ככל הנראה הטירגר לכתיבת השיר הוא פוגרום פטישטיק. איך כל זה מתקשר לספורט, או נכון יותר, לעובדה שאין כזה?

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.

זה ההבדל. אנחנו כחברה בוחרים לא לחבוק ידיים. העובדה שרוב מכריע של הציבור שומר על תקנות הבידוד החברתי, העובדה שרואים כיום יותר מתמיד סולידריות בולטת עם בני הגיל השלישי, זה אולי (אני מקווה שזה לא עוד רגע של ווישפול ת'ינקינג) רמז ללמידה, לכך שכחברה אנחנו בוחרים לא לחבוק ידיים.

מרדכי גבירטיג, כותב השיר המצמרר, חזה את הנולד, אבל לא זכה לראות את שירו הופך למיתוס וחלק בלתי נפרד מפס הקול של התרבות היהודית. הוא נרצח על ידי חייל נאצי במהלך גירוש 6,000 יהודים מגטו קרקוב למחנה ההשמדה בלז'ץ ב-4 ביוני 1942.

יהי זכרו, וזכרם של 6 מיליון נרצחים, ברוך.